על האבל הקטן בסופו של טיפול פריון שנכשל

על האבל הקטן בסופו של טיפול פריון שנכשל

המחשבה על הפוסט הזה מתבשלת אצלי כבר במשך מספר שנים. לקח לי זמן לזהות ולהבין שהמטופלות ואני לא סתם עצובים כשטיפול לא מצליח. לאט לאט, הצלחתי למפות לעצמי את התהליך שמתרחש פעמים רבות עם קבלת התשובה השלילית.

היום, אני די משוכנע שהתגובה לטיפול  פריון שלא צלח היא של אבל. אבל קטן. לא פחות. זו אולי אחת הסיבות שנשים שעוברות טיפולי פריון ממעטות לשתף – הסביבה מאוד מתקשה להבין את עוצמת התגובה ולהכיל אותה. תגובות של "בפעם הבאה זה יצליח" ודומותיה, אף שמגיעות ממקום של דאגה ורצון לעודד, הרבה פעמים מוקדמות מדי ולכן כל כך קשה לקבל אותן.
בעולם הפסיכולוגיה, נהוג לחלק את התגובה לאבל לחמישה שלבים:

1. ההכחשה – במקרה של טיפולי פוריות, אני מוצא שהשלב הזה הוא בד"כ קצר. מאוד קשה להתווכח עם תוצאה של בדיקה, אבל לא פעם מטופלות סיפרו לי על המחשבה שאולי מדובר בטעות בדיקה. במקרים אחרים, בהן היתה אופטימית לגבי תוצאות הטיפול עולות מחשבות של "איך זה יכול להיות שזה לא הצליח?"
2. כעס – בעיני, השלב הזה הוא תולדה כמעט אוטומטית של כישלון הטיפול. הכעס, מופנה לכיוונים שונים: פנימה, תוך לקיחת האשמה על הכישלון בגלל אי עשייה של דברים מסוימים (לא הצלחתי להירגע, הייתי לחוצה בעבודה, לא הקפדתי כמו שצריך על התזונה וכו') או כלפי הסובבים (הבעל הוא מטרה די נוחה…) ולפעמים אף כלפי אלוהים ("מה אני עשיתי לו שזה מגיע לי")
3. מיקוח – זהו שלב ההבטחות, החודש אני יעשה דיקור/ אקפיד על תזונה/ אהפוך לצמחונית/ טבעונית/ אתפלל וכו'
4. דיכאון – השלב הארוך ביותר מבין החמישה. אני מוצא שנמשך בין מספר שעות למספר ימים בד"כ, למרות שבמידה כזו או אחרת הוא מתמשך ומלווה גם את הטיפול עצמו. מצב רוח רע, בכי וחוסר רצון לפגוש חברים/ות די מאפיין אותו.
5. קבלה – ההכרה שאין מה לעשות וצריך להמשיך הלאה, לחודש הבא, לטיפול הבא.
ההבדל הגדול לתפיסתי בין אבל על טיפול לאבל על אובדן של אדם קרוב הוא בתקווה הטמונה בהצלחה של הטיפול הבא. לכן, משך האבל הוא קצר יחסית ונוטה להמשך לא יותר ממספר ימים.
כל טיפול שנכשל הוא סוף של תקווה. תיקווה שהולכת לאיבוד. כל טיפול והסוף שלו.

כל טיפול והתקווה שבאה בעקבותיו.

השאירו תגובה